מה עוד נותר? (או: על הסדרה הכי טובה שאתם לא רואים)

אישה מסובבת את ראשה מבעלה ושני ילדיה. גבר הולך להביא לעצמו בירה ומשאיר את אשתו על-יד המנגל. ילד הולך להתנדנד ומשאיר את אמו עם התיק שלו. ילדה עוזבת את ידו של אביה כדי לרוץ אחרי פרפר. כשכל אחד מהם מסתובב, האחרים שהם השאירו מאחור, רק לרגע, נעלמו.

"הנותרים" (The Leftovers), שעלתה ב – HBO  ביוני 2014, מספרת על מה קורה אחרי הרגע הזה. הרגע הזה שככה פתאום, באמצע החיים וללא שום אזהרה, האדם שאתה הכי אוהב, נעלם אל שום-מקום ומבלי להשאיר עקבות. בעולם של "הנותרים" התרחש אירוע המכונה "ההיעלמות הפתאומית" (או The Sudden Departure) ובה, ב14 באוקטובר 2011, נעלמו כ – 2 אחוזים מאוכלוסיית העולם, מאה ארבעים מיליון בני-אדם. בלי שום תבנית או ההסבר, מתינוקות תמימים ועד פושעים אכזריים, אנשי משפחה טובים, סלבריטאים וגם האפיפיור. אבל הסדרה לא מתעסקת בהם, אלא בנותרים, אלו שנשארו מאחור להתמודד עם הטרגדיה העצומה הזו. לא גדול מספיק כדי להיות סוף העולם, אבל כן כדי לחרפן את האנושות כולה. נראה שבעולם של "הנותרים", גם אם לא אבדת אף-אחד, אבדת את עצמך.

"הנותרים", לפחות בעונתה הראשונה, מבוססת על ספר מאת טום פרוטה, שגם עיבד את ספרו למסך הקטן. פרוטה כתב כבר שני ספרים שהפכו לסרטים לא רעים (Election, אותו עיבד אלכסנדר פיין לקולנוע עם סרט מצוין ואת Little Children  אותו עיבד טוד פילד), והפעם הייתה לו עזרה מאחד דיימון לינדלוף. עם רשימה של פרויקטים קולנועיים עצומים שכתב למסך ("פרומתיאוס", "האויב בתוכנו – סטארטרק", "בחזרה למחר", אם למנות כמה), שכל אחד מהם חטף על הראש בצורה כזו או אחרת, קל מאוד לבטל את לינדלוף וכשרונו. אם זה היה תלוי בי, הייתי בועט אותו החוצה מכל פרויקט קולנועי ונותן לו לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – טלוויזיה. לינדלוף עומד מאחורי "אבודים" (Lost), הסדרה שכולם מייחסים לג'יי.ג'יי. אברהמס שלא בצדק. גם את "אבודים" אפשר להכפיש, אבל לא תמצאו ולא חצי מילה רעה על הסדרה הזו כאן. על כל רעיונותיה הגדולות, על המאבק בין הטוב לרע, על מסעותיה בזמן, על דמויותיה המפורקות והדפוקות, הפיזיקה, היקומים המקבילים, הנהר הזוהר והוגו אחד, "אבודים" היא סדרה על חברות, על אנשים שכל-כך שונאים את עצמם ואף-פעם לא מצאו את מקומם, שלפתע נוחתים על האי הכי דפוק ביקום, ומוצאים בו אחד את השני.

"הנותרים", ולא בגלל המסתורין הגדול, היא המשך תמטי ל"אבודים". מבחינה רעיונית, הן שתיהן סדרות שגורמות לצופים לחזור בגלל השאלות המרתקות שהן מעלות. אבל שתיהן מסתירות מתחת לכל המסתורין שלהן לב גדול וסיפור שהוא בסך-הכל מאוד אנושי וקרוב אל כולנו. אם ב"אבודים" היו אלו חבורה של אנשים שכל אחד יכול להזדהות איתם (לא עם זה שהם פושעים נמלטים, מאמינים במספרים מקוללים או מנתחים בעלי שם עולמי, אלא אם המסע הרגשי שהם עוברים), שמוצאים האחד את האחר, ב"הנותרים" אלו האנשים שנשארו להתמודד עם טרגדיה בסדר גודל תנכ"י, אבל בעצם מתמודדים עם עצמם, עם השדים הפנימיים שידעו להתחבא יפה מאוד עד שאותה טרגדיה הרימה את ראשה וחשפה אותם.

אחרי שתי עונות, שכל אחת מהן מנתה 10 פרקים, ועונה שלישית ואחרונה שנמצאת בדרכה אלינו ברגעים אלו, אפשר כבר להגיד את זה; "הנותרים" פה כדי להישאר. להישאר אצל הצופים שלקחו על עצמם את המשימה להישאר עמה מתחילתה ועד סופה, ו"הנותרים" עושה חיים קשים מאוד לצופיה לאורך כל הדרך, עם פרקים ארוכים, טון מדכא, דמויות שאף נס לא יציל, קצב איטי ורגעים שנראים לא קשורים לשום דבר ושגורמים לך לפקפק במה שאתה רואה ובעצמך. לפחות הפעם אף-אחד לא מבטיח לנו תשובות, ומזל ש"הנותרים" לא הפכה להיות להיט כמו "אבודים", כי אנחנו מגלים את עורו האמתי של לינדלוף (שכתב את כל פרקי הסדרה, חוץ מאחד); אם זה היה תלוי בו, בחיים שלכם לא הייתם יודעים למה הם באי, מי זה ג'ייקוב ואיך המספרים קשורים להכל. "הנותרים" היא הצעד אחד קדימה הזה, אולי הסדרה השאפתנית ביותר של השנים האחרונות, כזו שבוחנת את טבע האדם דרך האסון הגדול ביותר שידעה האנושות המודרנית. הדמויות בסדרה מייצגות כל אחת חלק אחר של האסון הזה, לכדי יצירת שלם אחד המציג לנו תמונה של האנושות כולה, החייה בפוסט-טראומה תמידית וקולקטיבית.

קווין גארווי, אותו מגלם ג'סטין ת'ורו בתפקיד חייו, הוא מפקד המשטרה של העיירה מייפלטון בניו-יורק. קווין לא איבד אף-אחד בהיעלמות הפתאומית שאירעה שלוש שנים לפני תחילת הסדרה, חוץ מאת כולם. בנו עזב את הקולג' ואת הבית ונעלם; אביו איבד את שפיותו והשאיר לו את תחנת המשטרה המקומית; אשתו הצטרפה לכת מסתורית של אנשים הלובשים לבן ומעשנים ללא הפסקה; ורק בתו בת העשרה נשארה, אבל שלא תחשבו שהיא עושה לו חיים קלים. בין היתר הוא צריך להתמודד עם הכת שלקחה לו את אשתו שעושה צרות בעיירה ועם הוא עצמו, תודעתו שמתחילה לנזול והרצון להישאר שפוי.

משפחת ג'יימסון-דרסט, שכוללת את מאט ג'יימסון, אותו מגלם כריסטופר אקלסטון הענק, הכומר של העיירה שגם הוא לא איבד אף-אחד, רק את אשתו, בתאונת דרכים שהתרחשה ביום ההיעלמות הפתאומית והפכה צמח. מאט גם עסוק בלהוכיח לכולם שהאנשים שעזבו לא היו קדושים, אלא ההפך הגמור מכך; המון מהם היו חוטאים גמורים (אבל כמו שמאט יגלה, ההיעלמות חשפה את החטאים של כולנו, גם אם בכלל לא ידענו שהם קיימים). מאט מנסה ללבוש פרצוף אמיץ וחיוך, בין קריסתה של האמונה בעקבות האסון, מצבה הלא משתפר של אשתו וזה שנראה שכולם שונאים אותו בגלל שהוא מנסה להראות להם את "האמת"; השנייה היא נורה דרסט, שעובדת במשרד שתפקידו העיקרי הוא לאמת את היעלמותם של אנשים מסוימים ולזכות מענק כספי למשפחות הנעלמים. על הדרך היא גם איבדה את בעלה, בנה ובתה הקטנים ביום ההיעלמות. בין הניסיון להישאר בחיים, או בשפיות, לעבוד, לקנות בסופר, להיפגש עם בחורים, היא גם אבדה שלושה אנשים, במקרה די נדיר, וצריכה להתמודד עם הפרצופים של האנשים "המרחמים" סביבה והרצון העז להתחיל אולי חיים חדשים, ועם האשמה שמגיעה עם הרצון הזה.

"הנותרים" מתהדרת בגלריה של דמויות כאלו, דמויות שהצלקות שלהן מתחילות הרבה לפני ההיעלמות הפתאומית, אבל שהפוש הקטן הזה, שהעולם, או אלוהים, או אולי בכלל איזה כוח מסתורי אחר שמעולם לא נבין, נתן להם, וגרם להם להחליק סופית מגג האנושיות שלהם. בין אם זו בחורה צעירה שעומדת להתחתן שהכת המסתורית הופכת אותה למטרה, המנהיגה המסתורית של הסניף המקומי של הכת, בנו של קווין גארווי שעובד בשביל אחד בשם "ויין הקדוש" שיכול לחבק ממך את העצב החוצה, משפחה שבנויה כולה על סודות ושקרים; כולם כאן כדי לשרת את המטרה ולהציג לנו את מוזיאון האנושות המפוררת על-פי לינדלוף ופרוטה. זוהי סדרה על אנשים, על החטא שהם צריכים לסחוב על גבם, על הרצון שלהם להשתחרר מהחטא הזה ולנסות לחיות איזה שהוא סוג של חיים אחרים, לא בהכרח טובים יותר, אלא אולי פשוט רגועים יותר.

לא כולם אבדו מישהו בההיעלמות הפתאומית באוקטובר 2011, אבל זה היה עונש קולקטיבי שמישהו, או משהו או אולי בעצם אנחנו בעצמנו, הטיל עלינו. להתמודד עם עצמנו. להתמודד עם האנשים שאנחנו אוהבים. להתמודד עם האסונות, הקטנים והגדולים. להתמודד עם החיים.

(וכל זה בלי להגיד מילה אחת על המוזיקה הכי יפה בטלוויזיה, תצוגות משחק מן המעלה הראשונה, הצילום המכשף ואחד הפרקים הכי טובים של הטלוויזיה במאה העשרים ואחת. פרק שמונה של העונה השנייה, סתם שתדעו)

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה הגיגים, טלוויזיה | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

השועל הכחול עם הכתר מזהב (או: לסטר אלופת אנגליה)

כאשר העונה שעברה בליגה הבכירה באנגליה הסתיימה והעולה החדשה לסטר סיטי שמרה על מקומה בליגה הנ"ל ולא חוותה על בשרה את מה שכל-כך הרבה עולות חדשות לליגות הבכירות חוות – ירידה כואבת חזרה לליגת המשנה, ראו כי קרה שם סמי נס. נייג'ל פירסון, המנג'ר שהעלה אותם ליגה ובמשך רוב העונה בעיקר ראה את הקבוצה שלו מפסידה, לפתע פתאום חזה בקבוצה מרגשת שנשארת בליגה כנגד כל הסיכויים. עוד עונה בפריימר-ליג, הליגה הטובה בעולם, הובטחה לשועלים מלסטר. אבל זו רק עוד עונה בפריימר-ליג, עונה שככל העונה תיגמר בירידה כואבת, או לפחות בקרב עד הרגע האחרון כנגד הירידה. אבל לפעמים כל החוקים פשוט מתעופפים החוצה מן החלון, כל החלומות הכי פרועים שאף-אחד לא העז לחלום נעמדים בשורה מושלמת, כל הכסף הגדול עולה בלהבות של הרומנטיקה ומשהו בלתי נתפס קורה. גם אם כדורגל הוא לא כוס הבירה שלך, גם אם בחיים שלכם לא נגעתם בכדור – הסיפור הזה הוא אחד שאפשר, וצריך, לספר לדורות הבאים. רק כדי שידעו שגם באחד הענפים הכי קפיטליסטים ומונעי כסף בעולם, שגם כשכולם מצביעים עלייך בלגלוג וצועקים שאין סיכוי – יש סיכוי.

קלאודיו ראניירי, הפיניקס האנושי; המנג'ר בן ה-64 הגיע ללסטר כדי להחליף את המנג'ר הכה בריטי נייג'ל פירסון. מישהו שם בחבר המנהלים לקח הימור גדול, ומה אתם יודעים? לפעמים הימורים משתלמים. ראניירי האיטלקי, נער הפוסטר המודרני של לוזריות בכדורגל, שאימן באימפריות האיטלקיות יובנטוס, רומא ואינטר, שטבל במים העמוקים של הליגה הספרדית עם ולנסיה ואתלטיקו מדריד שלקח על עצמו את אימון נבחרת יוון ואפילו כבר ביקר בפריימר-ליג כמאמנה של קבוצה אחת, אתם אולי מכירים אותה – צ'לסי, מעולם לא זכה בתואר משמעותי בקריירה שלו כמאמן, קריירה שהחלה ב-86, ומתפרשת על כמעט שלושים שנה. מישהו שם בחבר המנהלים של לסטר סיטי חשב שזה נכון להמר על הלוזר הגדול הזה, כנראה רק כדי להפוך את האגדה הזו לאפילו יותר קסומה.

אבל מה אנחנו יודעים? לפעמים כדאי להמר. קלאודיו ראניירי לקח יהלומים לא מלוטשים בדוגמת ג'יימי ורדי וריאד מחרז והפך אותם לסופרסטארים בקנה מידה בינלאומי. השילוש הקדוש לעונת 2015/16 הוא של ראניירי, החלוץ הבלתי ניתן לעצירה שלו והקשר ההתקפי שחווה אולי את העונה הטובה מכל השחקנים. אין אפילו ולא חצי חלקיק באגדת השועלים הכחולים שהוא לא סיפור סינדרלה שכמותו לא נראה ולא נשמע, בשום ענף ספורט; ריאד מחרז, הקשר ההתקפי הצרפתי-אלג'יראי, שיחק עד לפני שנתיים בלה האברה מהליגה השנייה בצרפת, והגיע ללסטר בעונה שעברה. המון ניצוצות לא היו שם, אבל לקבוצת תחתית בפריימר-ליג, כמו לסטר, הוא עבד. אבל העונה? למחרז יש 17 שערים ו – 11 בישולים בליגה. מעבר להיותו סקורר בחסד ואחד השחקנים הכי מדויקים בפריימר-ליג, כל משחק של לסטר העונה, מחרז היה בכל מקום שראניירי ביקש ממנו (וגם שבמקומות שהוא לא ביקש ממנו), והוכיח את עצמו כאחד הקשרים הכי טובים ומוכשרים בליגה. ג'יימי ורדי, החלוץ האנגלי, הגיע אל לסטר בשנת 2012, אחרי שנים בפליטווד טאון והליפקס טאון, קבוצות תחתית בליגות הנמוכות באנגליה. ואחרי שליווה אותה במסעה המרגש חזרה לליגה הבכירה, לפתע בגיל 29 הוא הפך להיות החלוץ האנגלי הבכיר בליגה (אולי חוץ מהארי קיין של טוטנהאם), כשהוא כובש 22 שערי ליגה העונה ומוסיף עוד 6 בישולים.

אבל זה לא נגמר רק בשני התכשיטים הזוהרים ביותר בקולקציה של השועלים; דני דרינקווטר, הקשר האחורי שגדל במנצ'סטר יונייטד אבל לא זכה אפילו לא רגע תהילה באולד טראפורד, הפך להיות עמוד התווך בקישור האחורי של האלופה החדשה; ליאונרדו אוז'וואה הארגנטינאי, שהגיע אחרי שנים בליגות המשנה של ספרד ואנגליה, הפך להיות ההגדרה של חלוץ מחליף – כזה שיודע לשבת על הספסל ולהגיע ברגעי החירום ולשים את הגול החשוב הזה; ווס מורגן בן ה-32 שאת רוב הקריירה שלו בילה בנוטינגהאם פורסט, הפך לאחד הבלמים החזקים והמוערכים בליגה; קספר שמייכל, הבן של השוער האגדי של יונייטד, הגיע ללסטר אחרי שנים בליגות המשנה כדאי להוכיח את עצמו כאחד השוערים הכי טובים באנגליה. אבל אלו שחקנים שכבר היו כאשר קלאודיו ראניירי הגיע, מי היו אותם הימורים שהוא עצמו עשה, שהפכו לרווחים השווים אליפות?

ובכן, יש וגם יש כאלו. החלוץ שינג'י אוקזקי היפני, שאת רוב הקריירה בילה בבונדסליגה, הליגה הבכירה בגרמניה, בקבוצות לגיטימיות לכל דבר ועניין כמו שטוטגרט ומיינץ, עבד כמו קסם לצד ג'יימי ורדי כשהוא בעצמו כובש 6 שערים; נגולו קאנטה, כנראה השחקן האהוב עליי ביותר העונה בפריימר-ליג, קשר אחורי כמו שקשרים אחוריים צריכים להיות – אינטליגנטיים יותר מכל שחקן אחר על המגרש, חזקים כמו סלעים. השחקן עם הכי הרבה חטיפות העונה בליגה, והוא הגיע מקבוצת התחתית הצרפתית קון, שחקן שמעולם לא שמעתי עליו עד שהפציע כמו הכוכב הכי יפה ומרשים בשמיים, כמו הקבוצה בה הוא משחק; רוברט הות', הבלם הגרמני ששיחק בקבוצות כמו צ'לסי וסטוק סיטי לא רק שמר כמו חומה על השער של קספר שמייכל, אלא גם כבש 3 שערים; וגם כריסטיאן פוקס, המגן השמאלי שהגיע משאלקה, ששרף את האגפים בכל מגרש באנגליה.

במבט חטוף, לסטר נראית כמו קבוצה שלא חסכה בהוצאות עם שחקנים לא רעים בכלל, לגיטימיים לליגה כמו הפריימר-ליג, לקבוצה שרוצה להישאר בליגה, לסיים באחד מן המקומות מעל הקו האדום, אולי להצליח לברוח ולסיים במקום ה-11 או ה-10. אבל עם ראניירי, שניצח על הקבוצה שלו כמו על סימפוניה מושלמת שהכל בה מתקתק כמו שצריך, עם שחקנים שלא מתרכזים בשום דבר חוץ מהמשחק המתרחש כאן ועכשיו על הדשא, ללא הסחות דעת מיותרות ועם הלב הגדול ביותר בכדורגל העולמי – לסטר סיטי זכתה באליפות הפריימר-ליג, הליגה הגדולה, העשירה, החזקה והקשה בעולם. זה מה שקורה כשכל הניסים והנפלאות עובדים יחדיו כדי לטוות עבורנו אגדה מודרנית מופלאה ומרגשת, שכדוגמתה חוזים אולי פעם בדור. מה אני יכול לעשות, במשך עונה שלמה לסטר הפכו את הכדורגל לרומנטיקה, אז כל המחסומים ירדו והפכתי רומנטיקן בעצמי. למשך רגע אחד, ביום שבת הקרוב, כאשר לסטר תארח בביתה את אברטון למשחק ההכתרה שלה, משחק ההכתרה הראשון (ואולי גם האחרון) בהיסטוריה שלה, כולנו נהייה אוהדי לסטר.

פורסם בקטגוריה הגיגים, ספורט | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה